אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

by | Jan 7, 2020 | !ידיים מרימים רק בקו הגמר, Hebrew, life Change

פוסט #3 בסדרה: “ידיים מרימים רק בקו הסיום”

ומה קרה כשעברתי לאמריקה הגדולה?

כמובן עשיתי ובגדול.

המשכתי לעלות במשקל ובגדול.

לישראל שלחתי רק תמונות ״יפות״,

הסתתרתי מאחורי הילדים שרק יראו את פני.

ומי שכבר שם לב וראה

נכנס לתפקיד המעודד, התומך.

חברות ומשפחה אהובים

תירצו את זה במעבר והתאקלמות בארץ זרה

ואני קניתי את הכל בשמחה.

 

עמוק בפנים ידעתי שזה

״סידור מציאות שתתאים לעצמי״.

משקפים שהרכבתי שהתאימו

לסיפור שרציתי לספר לעצמי.

 

הצלחתי

בלהסתתר,

בלתמרן,

בלאכול ללא שליטה.

 

המעבר לארצות הברית, לשנתים שהפכו לשש עשרה,

משפחה לא נגישה פיזית,

חברים מעטים,

יותר זמן פנוי לעצמי.

לבד,

רחוק מגורמי תמיכה,

ילדים צעירים,

מיאמי חיים של זהב אבל ב״כלוב של זהב״.

מזג אויר חם.

ואז סתם כך, התחלתי ללכת מדי פעם בטיולון עם ביתי הקטנה.

 

לאט לאט באמת לאט

ובלי התכווננות והחלטה

מצאתי את עצמי צועדת עם הטיולון כמעט כל יום.

חברות חדשות להן אני חייבת את תודתי

הציעו לי להצטרף לקבוצת ספורט.

אמרו לי: “כדאי לך,רק נשים”.

אמרתי לעצמי: מה יש כבר להפסיד

ניסיתי.

הגעתי

והייתי בשוק.

המאמן ביקש לרוץ אולי 0.1 מייל

וכולן אבל כולן

חטובות,

יפות,

ספורטיביות

רצו בקלילות בעודן מקשקשות זו עם זו.

ואני,

לא מרגישה שייכת,

משקל עודף

וספורט שלא ממש עשיתי ורציתי.

״אני לא אספר על הכל על האתמול ההוא״

כמו ששלמה ארצי שר

אבל הייתי ״הכי לא״ שאפשר:

לא יודעת ספרדית,

אנגלית בסדר,

לא מכירה את התרבות

לא יכולה לרוץ,

משקל עודף (40 פאונד),

לובשת חולצה גדולה שתסתיר.

איך שרדתי את האימון לא ברור לי..

חוויה נוראית.

המאמן עודד אותי לרוץ..

איזה לרוץ, הלכתי בקושי

בעוד כולן כבר סיימו ומזמן מחכות לי.

את רוב התרגילים לא הצלחתי לעשות יותר מפעם אחת.

 

תשאלו איך נשארתי?

או מה חייבים כדי להשאר?

כמילותיו של שלמה ארצי : “לכל אחד יש אור, בחושך הגדול”.

 

על כך בפוסט המשך