נובמבר 2018

טלפון מישראל.

באופן מפתיע אחי בחור צעיר יחסית, בריא, חייב לעבור ניתוח לב פתוח להחלפת מסתם.

הפתעה, שוק, פחד, מה יקרה?

עולה תוך יומים טיסה לישראל.

משפחה משדרת שליטה, חוש הומור אבל כל אחד מאיתנו דרוך, מפחד, לחוץ, מה יהיה.

בית חולים אסותא, ניתוח.

מה לי ולנו במשפחה עם זה?!

אנחנו תמיד בצד השני של המתרס בחלק הרפואי, המטפל והעוזר ולא בצד של פצינטים. בטח לא אחי הצעיר והבריא.

 

ואז נרקם חלום

משאלה,

דרך שונה להתמודד עם הפחד הנורא של הניתוח ותוצאותיו.

אח שלי- בעוד שנה נרוץ ביחד את מרתון אתונה.

בית חולים, אחי אחרי ניתוח, מונשם, כשמוצאים את הצינורות הוא נושף כדורים, שוכב במיטה, חתך גדול. להזכיר אם לרגע שכחנו שהיה ניתוח, פיגמה של חולה..

מה לכל זה ולמרתון ועוד למרתון יוון, אבי ערש ריצת המארתון העולמית .

 

נתלים שלטים בכתב יד על קירות חדר טיפול נמרץ בבית חולים אסותא

״נובמבר 2019 מארתון אתונה 10 קמ״.

שלטים הזויים.

המנתח, ראש מחלקה קרדיולוגית, מגיעים לביקור של החולה.

החולה להזכירכם הוא אחי.

מה לאחי ולבית חולים?!

מסתכלים, מחייכים ולא ממש מגיבים (עוד משפחה הזויה הם בוודאי חושבים).

אבל אחי כמו שרק אחי אינו הזוי.

לקח את השלט ברצינות.

יצא מבית חולים. בשקט, בבית התחיל לקום מהמיטה וללכת מהמטבח לסלון,

מהמטבח לחדר השינה.

צד אחרי צעד.

מהבית ירד במעלית לגינה.

השלט מבית חולים מוסגר והושם ליד המחשב בעבודה.

וכך לאט לאט מלווה באשה מדהימה ותומכת

ובארבע בנות צעירות שעזרו, שהסתכלו וראו ובעיקר

למדו והפנימו מהו כוח רצון, נחישות, איטיות א

בל דבקות במטרה לטווח ארוך, וגם אם קשה- לא לוותר.

ידים מרימים רק בקו הסיום!

 

נובמבר 2019

אחי, אשתו והבנות רצו איתי ביחד את מרתון אתונה.

אחי רץ 10 קמ,

בחוזקה, בביטחון, דופק לב תקין למרות העליות

ועבר את קו הגמר באיצטדיון ההיסטורי האולימפי של אתונה

מלווה בכל המשפחה.

דמעות של שמחה והתרגשות.

 

מרס 2020

חצי מרתון תל אביב

אחי ואני רצים ביחד.

זוכרים… דבקות במטרה

הקורונה כבר היתה ו”זרים” כבר לא יכלו להשתתף במרתון.

אבל אנחנו בשלנו, רצים.

מי האמין שהעולם התהפך תוך שבוע מהיום בו רצנו ביחד.

 

 

מרס 2021

הקורונה לא עוצרת אותנו.

להיפך, הריצה בחוץ היא בריאות מנטלית.

ממשיכים לרוץ

השמים סגורים אבל יש “מרתון וירטואלי”.

לא, לא יושבים בכורסא וצופים ברצים

אלא,

אחי רץ בתל אביב 7 בבוקר שעון ישראל

אני רצה בסיבוב אוונטורה עם חברה “מורעלת” כמוני.

השעה 12 בלילה שעון מיאמי.

שומעים אותה מוזיקה, מזנקים בקו ההתחלה הוירטואלי ביחד

כיפק לפלאי המדיה החברתית.

 

 

אז מה המסקנה?

אחי גאים בך, שמחים, אוהבים ומאושרים איתך .

וכן, החיים הם ריצה למרחקים ארוכים !

ידים מרימים רק בקו הגמר !!

לפוסט הבא בסדרה