שנת 490 לספירה- פידיפידס בחור נחמד נשלח לרוץ

מעיר מרתון ביוון לאתונה הבירה

להודיע לנבחרי העם שהיוונים ניצחו במלחמה עם הפולש הפרסי.

הוא מגיע, מודיע ומת.

26.2 מיילים (בקמ זה יותר מרשים😀 42.2 קמ )

רץ הבחור בעליות שלא נפסקות.

זה על פי הסיפור תחילתו של מרוץ המרתון

שצובר תאוצה בכל העולם.

1896- תחילת המרתון האולימפי הראשון באתונה באיצטדיון

2006- 110 שנים אחרי, רצתי את המרתון הראשון של חיי, מרתון מיאמי.

שנתיים לפני זה לא הכרתי את המילה ״מרתון״!

מאז רצתי מרתונים

וחצי מרתונים

״נחשבים״ יותר ופחות בעולם המארתונים אבל

המרתון של יוון,

המרתון המקורי ההיסטורי תמיד היה חלום עבורי.

חלום

כי יוון רחוקה פיזית מארצות הברית

ובעיקר היותו מרתון אתגרי פיזית

רוב הדרך עליות שלא נגמרות .

אחרי עליה אחת מגיעה… עליה שניה

ורק 5 מיילים אחרונים בירידה.

2019 – הגשמתי חלום ורצתי את מרתון יוון

נחזור רגע לילדות ולתיכון-

אם חינוך גופני היה נכלל בזמנו כחלק מציון הקבלה לאוניברסיטה

לא בטוח שהייתי מתקבלת.

ספורט לא היה בשבילי.

האמת, ניסיתי כל מיני סוגי ספורט אבל

לא הייתי טובה באף אחד מהם ועזבתי.

לא עסקתי בספורט בכלל

יותר נכון נמנעתי.

כשחלק מחברי עסקו בספורט

אני ישבתי ביציע ועודדתי. מה לי ולזה?! 😢

קפיצה גדולה קדימה-

תימרון בין עבודה במשרה מלאה,

לימודים

תוך ניהול בית וילדים קטנים

התאפשר בעזרת

שתית קולה ( דיאט כמובן..)

ואכילת חפיסות שוקולד פרה אדומה

אחרי שכולם הלכו לישון על מנת

לקבל מנת פיצוץ של סוכר

שישאיר אותי עירנית עד שנות הלילה הקטנות

להשלים לימודים.

אוכל היה מקור אנרגיה וניחומים ריגשיים

והשתמשתי בו הרבה.

ויום אחד נשאלתי בתמימות ״באיזה חודש את?״

לרגע חשבתי באיזה חודש אסיים את לימודי

אבל מיד קלטתי שזו לא היתה הכוונה….

נפגעתי

הסתכלתי במראה והפעם ראיתי יותר בבירור.

ומה עשיתי?

שקעתי יותר לתוך

דיאט קולה, חפיסות שוקולד פרה אדומה

ואכילה ללא מודעות וללא שליטה.

“ברגע של חולשה” נרשמתי לחדר כושר

וגם לקחתי מאמן פרטי

זוכרים, אני לא ממש ספורטאית.

אבל הצלחתי ובגדול.

רוב האימונים לא זזתי.

הקשבתי לבעיות הזוגיות של המאמן,

נתתי לו עצות ובסוף גם שילמתי לו על כך.

מן סידור כזה שהתאים לשנינו:

אני רציתי לספר לעצמי שאני עושה משהו ספורטיבי

אבל זה היה לי קשה פיזית ובעיקר מנטלי

והוא המאמן זכה ביעוץ ובכסף.

ואז נחתתי בארצות הברית

עכשיו כבר לא היה לי למי לספר סיפורים

וגם אני כבר לא האמנתי להם.

ולא יכולתי לעשות שום המשך לסידור הזה כי

פתאום בבת אחת הפכתי

לא שייכת ולא מוכרת.

אף אחד לא הכיר אותי ! תלושה!

מה עשיתי?

שוב הצלחתי –

מתוך חולשה ויאוש אכלתי עוד יותר.

אבל עכשיו הייתי מוקסמת מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות:

לא צריך לבשל ולאפות

ואפשר לקנות אוכל מוכן ומסעדות במחיר זול ממש.

אבל אז קרה דבר כואב ועצוב, שלימים היה הכי נפלא שקרה לי.

ועל כך בפוסט המשך.