זוכרים מהפוסט הקודם שנרשמתי לקבוצת ספורט.

והייתי “הכי לא” שאפשר

ותשאלו איך נשארתי?

או מה חייבים כדי להשאר?

חייבים לפחות שלושה דברים:

1, יאוש עמוק שאין מה להפסיד

2, מאמן שלא מרפה

3, תמיכה ועידוד של חברה אחת לפחות.

שלי היתה בין השאר שהיו דיאנה זכרין לה אני חייבת תודות רבות.

אז נשארתי בקבוצה –

״והנשארתי״ הזה,

ההתמדה,

הקביעות

הוא שעשה את השינוי.

כן, קשה להיות תמיד אחרונה,

כן, קשה להרגיש כמה ״אני לא״,

כן, קשה להתמודד עם החוויה שצריך להשקיע ולהשקיע ולהשקיע

וזה לא בא בקלות,

כן, קשה לקום בבוקר מוקדם בשעה 5:00

ולפעמים אפילו מוקדם יותר

לפעילות ספורט שקשה לי

כן, כן, קשה מאוד כי צריך אחר כך

להיות בעבודה כשהשעה תשע בבוקר זה כבר אמצע היום

כי כבר: קמתי, רצתי, חזרתי ואירגנתי.

תשאלו, חייבים לקום כל כך מוקדם?

ממש לא.

אבל לי היה חשוב להיות בבית כשהילדים קמים להכין אוכל,

ולתת להם נשיקה

וחיבוק לפני בית ספר,

אז תשאלו איך מתמידים? ומה הסוד?

ושוב חוזרים לשלמה ארצי:

“לא מוותר על החלום
וכשהוא מוותר עלי
אני מחזיק אותו חזק
מודה מודה בחולשותיי”

על כך בפוסט המשך