“הסיפור האחר”

“הסיפור האחר”

image from: https://pixabay.com/photos/parrots-exotic-ara-animal-birds-3427188/ 

היום זה כבר “סיפור אחר”.

יציאה לפנסיה מתרחשת כיום בסביבות אותו גיל כבעבר (לעיתים מוקדם יותר) אך כיום זו עוד שלב של שינוי בחיים המצריך בבוא העת מכולנו להיערך לקראתו אישית וזוגית, וזאת על מנת ליהנות ולמצות חוויות טובות וסיפוק בשנים האלה.

לאור השינויים הטכנולוגיים בחיינו אנחנו ממשיכים לחיות שנים רבות יותר לאחר יציאתנו לפנסיה מהעבודה. העלייה בתוחלת החיים, הטכנולגיה המאפשרת בריאות לאורך שנים ארוכות יותר, סגנון חיים הכולל ספורט, תזונה נכונה ומודעות אישית גורם לרובנו לשאוף לחיים טובים באותן עשרות השנים שנוספו. אנו מחפשים משמעות חדשה לחיינו. בוחנים מחדש אמונות, רגשות ובחירות.

יצאתם לפנסיה. סיפור אחר. משימות חיים שהיו משמעותיות בעבר כמו קרירה וגידול ילדים מפנות את מקומן לשאלות הקשורות למשמעות חיים וזהות אישית וזוגית.  כבר אין בוסים על הראש, לא ילדים שצריך להסיע לחוגים, אפשר לקום מתי שרוצים ולא מתי שמוכרחים, לשתות בניחותא את הקפה, לקרוא ספר בחוף הים, לצאת לטייל בעולם, לפגוש חברים, זמנכם פנוי. עבור ערן היום הזה הגיע. הוא קם בבוקר בשמחה ואז שואל את עצמו “אוקיי אז מה אני הולך לעשות היום”? יציאה לפנסיה יוצרת לנו זמן פנוי, אך בהיבט הזוגי גם מציבה אותנו שוב זה מול זה, לרבות קשיים מסוג חדש.

לעיתים במשך השנים החיבור המרכזי של הזוגיות היה סביב ילדים, עבודה ובנית משפחה. כיום  אנחנו בוחנים את עצמנו, האם מדובר על אהבה בזוגיות או נוחות? בוחנים את ההישגים שלנו בחיים ואת המערכת הזוגית שלנו ועולות שאלות בלתי נמנעות האם אני מרוצה מהישגי האישיים עד כה, האם אני רוצה להזדקן ביחד עם אותו בן זוג.

בעבר היה מרחב זמן אישי לשני בני הזוג שהוקדש לשעות בעבודה או בבית בנפרד. פרישה מעבודה ויציאת הילדים מהבית יוצרת מציאות חדשה בה קימות שעות רבות של ביחד ושל קירבה. אם בעבר היתה אפשרות עקב מתחים זוגיים ומריבות לקום בבוקר ולהתנתק פיזית וללכת לעבודה ולהרגע הרי כיום אין לאן לברוח. שהות ביחד שעות רבות יוצרת שטחי חיכוך רבים יותר.  תכונות אופי שבעבר באו פחות לידי ביטוי בולטות בעוצמתן. למשל- היפראקטיביות ורצון בתזוזה ופעילות מתמדת של אחד מבני הזוג בעוד השני פחות אקטיבי ופחות פעיל.

ולמרות שאנו חשים פעמים רבות “עדין צעירים” התקופה הזאת בכל זאת מהדהדת לנו כתקופה השלישית והאחרונה של החיים, סוף עידן הפוריות בתחומים השונים, מה שכמובן מעורר עצב, דאגה וכאב.

(Mark Agronin (2018 מדבר על כך ש ” Old age is the problem and aging is the solution” . זהו שלב בחיים אישיים וזוגיים הטומן בחובו פוטנציאל למשבר וצריך להיערך לקראתו. בהתאם לכך, יעוץ זוגי ממוקד במספר שיחות נועד לעזור לבני הזוג לבחון את מערכת היחסים ביניהם ולהתאים את הזוגיות לסיטואצית החיים החדשה שנוצרה. ביעוץ אנחנו בוחנים כיצד ניתן ללמוד לחיות עם השני תוך כיבוד וכבוד הדדי

דרך ארוכה ואני בנדודי

דרך ארוכה ואני בנדודי

עירית (33), נשואה ואם לבן, נסעה לאחר לימודי האוניברסיטה לארצות הברית ונשארה.

10 שנים.

התחילה לעבוד ב”עגלות” מכרה מיבשי שיער,מוצרי קוסמטקה, סלולרי. לא אהבה את העבודה אבל הרוויחה טוב. חסכה כסף, טיילה עם חברה בארצות הברית. היא הכירה את רון בלוס אנגלס ונישאה.

שני ילדים, בית נחמד בשכונה יפה. לא חסר כלום. רון עובד, משכורת יפה. היא היתה עסוקה בלהקים בית וגידול הילדם. חיים שלווים. מבלה בקניות, הכירה חברות חדשות, צהרים בבתי קפה.

לא מבינה איך זה ומה קורה לה שהיא חוות עצב,  אפילו סימני דכאון ואולי זו פניקה. דפיקות לב מהירות, לא בא לה לצאת מהבית, עצבנית בלי סיבה.

עירית הצטרפה ל״ערוץ החיים הטובים״. אך חשה ״לא שייכת לפה״, “לא מוצאת כיוון״. היא החליטה לחפש עבודה, למדה גרפיקה בישראל וניסתה לחפש עבודה בתחום. אלא שהתחום הפך לדיגיטלי, הבינה שעליה להוציא רישיון מקצועי, ולמצוא עבודה לא יהיה לה קל. אמנם בעלה משתכר יפה אבל היא חשה “בכלוב של זהב” ואינה מוצאת את מקומה.

הגירה (רילוקיישן) מארץ אחת לשנייה היא שלב מעבר בחיים שיש בו לא רק שינוי מקום, אלא מצריך התמודדות נוספת עם השלכות על הזהות העצמית ועל תפקוד מנטאלי והיום-יומי שלנו. כחלק מההתאקלמות בארץ חדשה נוצרים לחצים סביב אובדן השליטה בשפה, אובדן סטטוס אישי ומקצועי, אי-וודאות לגבי העתיד וכו׳. לעירית שאלות סביב זהותה ״מי אני ומה אני רוצה לעשות עם חיי״.

עירית רוצה מאוד לחזור לישראל וסיפרה לי כמה הייתה מאושרת בישראל. “נניח שתחזרי לישראל בעוד חמש שנים”, שאלתי אותה, “מה תציגי ככרטיס הביקור שלך״.

עירית ציינה בפני שגרפיקה ממש לא מענין אותה ולמדה גרפיקה כי ההורים לחצו. היא משתתפת בשיעורי פילאטיס ואפילו חושבת להפוך למדריכת פילאטיס. הפכנו את לימודי הפילאטיס כאתגר עבורה וכיום נמצאת לפני קבלת הסמכה כמדריכת פילאטיס. דרך הלימודים הכירה חברות ומשפחות חדשות שיש להם אותם תחומי עניין.  לימודי הפילאטיס המתמקדים על הגוף איפשרו לה לבטא חלקים אחרים וליצור קשר עם אנשים חדשים על בסיס של אהבה לתחום מסוים, ולאו דווקא על בסיס שפת דיבור משותפת. עירית עדיין חווה אי וודאות לגבי הרצון לחזור לישראל אבל כיום היא חיה את ההווה, את המציאות העכשווית.

חלק מהתהליך הוא כמו שאומר טימון בסרט הנפשה  ״מלך האריות״ לסימבה הגור, בנו של מופאסה, מלך האריות שנרצח: ״אתה חייב למצוא את מקומך״, לקחת תפקיד אקטיבי בתהליך מציאת עצמך גם אם הוא מורכב וכולל בתוכו גם פחדים ומחסומים רגשיים, כמו פחד מפני כישלון, פחד מפני אכזבה של עצמי או בן הזוג.

HAPPY MOTHER’S DAY !

HAPPY MOTHER’S DAY !

I was privileged to sit five rows from Michelle Obama last night in her intimate conversation about her new book, “BECOMING.” Regardless of our political opinions and more likely in spite of my different political opinions, Michelle Obama a brilliant lady, was remarkable and thought-provoking during the entire evening. 

Two hours of incredible discussions of ideas that are not new but conveyed in a warm and wise manner by the former First Lady of the White House. Few for Mother Day:

@ I am a MOM– When asked to describe herself, Michelle Obama doesn’t hesitate to say that she is first and foremost a MOM, before any of her credentials. 

@ The FAMILY of ORIGION and PLACE you BORN– Before becoming a mom, she was Fraser and Marian Robinson’s daughter, growing up at the south side of Chicago. She doesn’t forget and, on the contrary, proud of the past and her family of origin.

@ When MOMs CRY– Being a mom, she is the first to admit to cry more when her favorite babysitter left then when she fought with her husband.

@ Building a WOMEN TRIBE around you– Being a mom is building a network of friends, rather than trying to go through it alone. Keep girlfriends around to have fun or to share experiences with as well as help with each other’s children. 

@ TRUST YOURSELF – Being a mom, you always need to be open to advices from others, including professionals, but at the end of the day you need to trust yourself and believe in your children. 

@ BELIEVE IN YOURSELF AND YOUR KIDS– It is unhealthy to listen to people with negative messages. “There will be people who will not see in you what you know is inside yourself,” she said. That’s especially important for girls, who are often stifled by society’s expectations. Michelle Obama said: “We can make a child soar, or we can crush them with our words.”

@ GOOD ENOUGH”– Being a mom is being a woman that does not always do “the right things” but who is willing to be open and try to be the best version of herself.

@ “CHECKING BOXES”– Life isn’t just about “checking boxes” in your life and career but being present in your life and feel the sense of joy inside you.

                                          Happy Mother’s Day to all the mothers out there!

ביקור מולדת זה כמו יומולדת

ביקור מולדת זה כמו יומולדת

אוטוטו חג פסח. לנסוע לישראל לחופשה זו משאת נפש של רוב הישראלים המתגוררים מחוץ לישראל. ״אין כמו ישראל במיוחד כשאתה חוזר אליה לביקור״ אומרים הגששים.

מתכוננים כל השנה ליום הגדול לנסוע כשהילדים בחופשה מבית הספר, קונים כרטיסי טיסה (יקר מאוד כי תמיד נוסעים ״בעונה״ ולכן מחפשים כל הזמן מבצעים), קונים מתנות (לא יפה לבוא בידים ריקות במיוחד כשאת ״הדודה מאמריקה״) ובעיקר בונים הרים של משאלות, ציפיות וחלומות עד כמה כמו ביומולדת כולם יחגגו ויהיו סביבינו ונרגיש הכי הכי אהובים. נהיה בחיק משפחה אוהבת שרק חיכתה שנגיע כבר, סופסוף לא צריך בייביסיטר וההורים שלי ישמרו על הילדים, נצא עם כל החברים הטובים לבתי קפה, מסעדות (שהרי כמו חברים שעזבתי בישראל אין לי בחו״ל), כל היום נשתה קפה, שוק כרמל, עיר דויד ובכלל ״נרגיש הכי הכי ביומולדת בבית כי הבית שלנו זה בישראל״. 

בפועל , לעיתים קרובות הרבה אכזבות. כן כל משפחה מתרגשת כמו ביומולדת ביום הראשון שהגענו אבל אחר כך כולם עסוקים ועובדים, ההורים שמחים לראות את הנכדים אבל אין להם כל כך זמן לעשות בייביסיטר, החברים מקסימים אבל כולם עובדים ועסוקים ולא תמיד קל להם לצאת בערבים, מסעדות יקרות מאוד, ואנחנו מוצאים את עצמינו עם הילדים 24/7 . נשמע נהדר אבל בחיי היום יום יש לילדים סדר יום קבוע ומסגרות חינוכיות וכל יציאה מהמסגרת מאתגרת אותם…אנחנו נעים ונדים עם הילדים מצפון הארץ לדרומה לפגוש את כולם. מזה כולם?! תמיד יש מישהו שנעלב שלא באנו אליו כי כולם מזמינים לארוחת ערב בבית שלהם, מישהו שנעלב ומרגיש שהוא לא מספיק חשוב כי ראינו אותו רק פעם אחת. אנחנו מוצאים את עצמינו ״עובדים במולדת״ בלרצות  את כולם, בלהקפיד לפגוש את כולם עד כדי כך שהחופשה נהפכת למטלה מעייפת. עוגת היומולדת אכן יפה ומרשימה אבל מתברר שהיא לא כל כך טעימה כפי שהיא נראית מרחוק.  ואנחנו רק רוצים ״הביתה״ למקום החדש שאנחנו גרים בו. ואז על המטוס חזרה….. אנחנו כבר מתגעגעים למסיבת היומולדת נוספת בישראל. 

אז מה עושים?

  1. ראשית מודעת והבנה שזו חופשה אחרת. שחלומות ומשאלות זה נהדר אבל צריך להתכונן לתוכנית אלטרנטיבית. שלהתאכזב זה חלק מהביקור כי ברגע שבחרנו להתרחק מהמולדת זה חלק מהמחיר וצריך ללמוד לחיות עם העובדה ״שלא כולם יאהבו אותנו וזה בסדר״.   
  2. להגדיר באופן הכי ברור מה אנחנו מצפים, מה ראלי ומה לא. קודם כל לעצמינו ואחר כך לאחרים. אני למשל נוהגת לעשות מפגש חברות טובו אותן אני מאוד אוהבת באחד מהבתים יום אחרי שהגעתי. כך אני זוכה לראות את כולן כבר בהתחלה ובהמשך על פי הזמן שעומד לרשותינו.  
  3. הזמן אינו עומד מלכת בישראל. החיים ממשיכים עבור מי שנשאר בישראל כמו שקורה לנו. לכן לא בהכרח נצליח לשמור על קשרים וחברויות עם כל האנשים ״רחוק מהעין הרבה פעמים רחוק מהלב״.
  4. לקבוע מראש מפגשים אבל עם גמישות ואפשרויות שינוי. להשאיר חצאי ימים ללא תיכנון כדי לאפשר לכם ולילדים לנוח פיזית ומנטלית.
  5. נשמע כיף ונהדר לגור אצל ההורים או המשפחה אבל לא תמיד זה כך. אם יש אפשרות כלכלית עדיף לשכור דירה קטנה כך שיהיה לכם ולילדים המקום שלכם ״ the cave”.  לנוח, להרגע, להתעצבן- בקיצור להיות נורמליים. יש היום הרבה אפשרויות של החלפת דירות ושל השכרות לא יקרות. 
  6. אנשים וסיטואציות משתנים ולכן היו פתוחים וקשובים לתחושה תוך כדי הביקור שבעצם לא תמיד ״אין כמו בבית בישראל״ ויתכן שהחוייה של בית ובחירה ברילוקיישן תתחזק דווקא אחרי הביקור בישראל.
  7. יהיו שיבקרו אותכם על כך שאתם לא גרים בישראל ולעומתם אחרים שיקנאו או שירצו לחיות מחוץ לישראל כמוכם. כל אחד יש לו מה להגיד ולייעץ. לכו עם האמת שלכם כי כמו בכל בחירה יש צדדים חיוביים יותר וחיוביים פחות. 

 

והכי חשוב תנסו להנות ולחגוג כי לא כל יום זה יום הולדת !

משהו לא בסדר אצלי?

משהו לא בסדר אצלי?

לעיתים קרובות זה קורה לי. אני עם הפייס קוראת בעיון פוסט וקופצת להערות…. הערות נעות בין “פוסט מצחיק”, מישהי אפילו כתבה ש”אני מחזיקה את הבטן מרוב צחוק”. ואני ?  אני דמעות זולגות מעיני.

מה לא בסדר אצלי ? אני שואלת את עצמי והפעם לאחר קריאת הפוסט של אוריאן המדהימה על מאמן הכושר שלה והביטולים.  חייבת עזרה , יש תרפיסט/ית בקבוצה? 

 

אז הפעם וידוי  למרות שיום כיפורים עבר מזמן ואנחנו כבר בשנה אזרחית חדשה- ״אני מעולם לא ביטלתי אימון!״

לא יודעת איך הצלחתי לכתוב את המשפט ונשארתי בחיים. טוב ביטלתי אבל אולי 5 פעמים ב-12 שנים.

עם מימי המאמנת התאמנתי 3 פעמים בשבוע במשך 8 שנים. אצלה אין ביטולים. מבחינתה ישראל המקום בו גדלתי זה אי בדיוק כמו ג’מייקה משם הגיעה משפחתה.  וכולם בישראל כמו בג’מיקה רצים במהירות ויחפים ( נכון מאוד למעט העובדה של המהירות..).  ואז כשסוף סוף מצאתי סיבה אולטימטיבית לדחית אימון : ״אין לי סידור לילדים״ היא מצאה מיד פתרון והחלה להגיעה בשעה 5:30 בבוקר אלי הביתה ״לא חייבים להתאמן בgym”  אמרה ובזה סגרה כל אפשרות של ביטול. 

אז לא ביטלתי בכלל במשך 8 שנים, מתאמנת 3 פעמים בשבוע. נכון שניסיתי ״למכור״ את הזמן של האימונים שלי לאיש שאיתי, לחברות, אבל אף אחד לא רצה. ״השתגעת איתה אין ביטולים!״ האמת כנראה משהו לא בסדר אצלי שהמשכתי ולא ביטלתי. 

אז נכון שהקטנה שלי למדה לספור אחורה ״10, 9, 8..״ באנגלית ועברית וספרדית בעודה צופה במימי הסופרת ואמא שלה נאנחת. והילדה למדה שיעור מאלף ״עושים ולא מתלוננים” כי כשהעזתי לקטר מיד שמעתי שבצבא האמריקאי ובטוח שגם בישראלי ( נכון?!) מי שמקטר הספירה לאחור מתחילה מחדש. אז למדתי לשתוק וגם הקטנה למדה מאז לבצע ולשתוק. טוב בוא נודה שבזכות חוסר הביטולים והמשמעת הצבאית גם בטטה כמוני התחילה מאז לרוץ ולרוץ מרתונים וירדה במשקל, אבל מזה כבר חשוב ?!  

ואז בגדתי ( טוב צריך קצת שינוי וגיוון בחיים לא?) עם איאן מאמן מהבהמס. כולם ידעו על כך ב gym  ושתקו. התחלתי להתאמן איתו פעם בשבוע ואיתה פעמים בשבוע. איאן גבר מהבהמס מאמן ריצה בקולג התרשם מאוד שהייתי בצבא בחיל הים ביחידה מובחרת מכיון שבנו משרת במרינס וכמובן שבמרינס כמו בצבא ישראלי (שוב, האומנם?) לא מבטלים אימון  וכך מצאתי את עצמי עם איאן ועם אהבתו ל – TRX (מושכות  העינוי).

 

אז מה היה לנו: לא מבטלים, בגידה שבסופה נשארנו מימי ואני חברות קרובות והעיקר ילדה קטנה שלמדה לספור לאחור בעברית, אנגלית וספרדית  וגם למדה ש״קשה באימונים וקל בקרב״. 

 

זהו גילוי נאות: ״אני לא מבטלת וכן יש לי מאמן אישי פרטי״. 

חייבת ודחוף עזרה נפשית! כבר שאלתי ״יש תרפיסט/ית בקהל?״