חיים במצב של חוסר וודאות

חיים במצב של חוסר וודאות

neta

איך לחיות בין קווי “הספגטי” והמודלים האירופאי והאמריקאי? או איך חיים במצב של חוסר וודאות?

הוודאות היחידה שלנו כתושבי פלורידה כרגע היא חוסר הוודאות.

זוהי חוסר וודאות מציאותית לא דמיונית שנמשכת לאורך זמן רב ומשתנה כל הזמן!

הוריקאן דרגה 5 מאיים להגיע אלינו, לא ברור בדיוק מתי דוריאן יגיע (כנראה בין יום שני לשלישי אבל לא בטוח..), איזה דרגה יהיה כשיגיע, איפה תהיה “העין”, מה יקרה למי שב”עין” ובשאר “חלקי הפנים”, להשאר או לנסוע מפה, ואם לנסוע לאיפה, ואם להשאר אז איך להתכונן.

חיים בהבנה שלמרות שאנחנו כל כך “טכנולוגיים” ומתקשרים בחלקיקי שניות מקצה אחד לשני של העולם, הרי שעדין הטבע חזק מאיתנו!!

 

אז איך חיים במצב של חוסר וודאות? מתאים גם אם אתם יחידים, זוגות או משפחה עם ילדים?

1.     קבלת העובדה שבמצב הנוכחי לחץ הוא נורמלי ובלתי ניתן למנוע אותו. לחץ חשוב במצב הזה כי הוא עוזר לנו לפעול על מנת לשרוד. הבעיה זו פניקה וחרדה. שתיהן מובילות אותנו למצב של קבלת החלטות לא רציונליות.

2.      נושמים.  כן נשימות עמוקות והבנה שזה המצב ואנחנו עושים את הכי טוב שאפשרי

3.     מתכוננים. מתכוננים לגרוע מכל כולל דלק במכוניות, מים, אוכל יבש וכו. התכוננות חשובה מבחינה פרקטית ומנטלית כי היא נותנת לנו חוויה מסוימת של שליטה במצב בו אין לנו שליטה מלאה

4.     אינפורמציה וידע- מתעדכנים בחדשות. ידע חשוב ונותן לנו שליטה אך היצמדות לטלויזיה מגבירה את חווית האשליה ותחושה שמתבררת ככוזבת שיש לנו שליטה בסיטואציה.

5.     הסחת דעת- עוזבים את הטלויזיה והסלולרי והעידכונים ויוצאים החוצה מהבית לטבע- רוכבים על אופניים, צועדים, רצים, הולכים לים.  מזג האויר עדין נעים ואין כל סיבה שלא לצאת מהבית. מחקרים מראים כי יציאה לטבע ופעילות ספורטיבית מפחיתה לחץ וחרדה.

6.     בילוי משפחתי- סרט, קריאת ספרים, שיחות פנים אל פנים (לא פייסטיים..), הכנת ארוחות ועוד, כל אותם דברים שבשיגרה לא תמיד מספיקים לעשות ולהנות ביחד.  

7.     מיינדפולנס חיים בהווה. במצב של חוסר וודאות אנו עסוקים רוב הזמן במה יקרה בעתיד ביום שני בלילה או שלישי בבוקר כשההוריקאן יגיע ומה יהיה אחרי שיגיע כאשר למעשה אין לנו על כך שליטה מלאה. שליטה יחידה שיש לנו ויכולה להוביל אותנו לתחושה טובה הינה בהווה. להתמקד מה ניתן לעשות כרגע כדי שארגיש טוב יותר ואפחית את חווית חוסר הנוחות שכאמור טבעית והגיונית.

8.     לשים לב לרגשות ומחשבות שלנו בהווה, ללא שיפוטיות. לשאול – מה קורה עכשיו? אלו מחשבות עוברות בראשי? מה אנחנו מרגישים? ואז נגלה פעמים רבות שהאי וודאות המציאותית אינה כה שחורה ושעדין יש בידינו שליטה על מה שקורה לנו כעת. ושיש גם רגעים רבים של יופי ועוצמה.

9.     ביחד- במצבי לחץ של חוסר וודאות עדיף להמצא עם אנשים נוספים. מחקרים מראים כי תמיכה חברתית “והביחד” מפחיתים חרדה. אם אתם עם משפחה וחברים דאגו, התקשרו לאחרים שנמצאים לבד – חוויה של שייכות, נדיבות, חמלה וחום בתקופה שאנחנו זקוקים לכך ביותר.

מי פנוי בארלוזורוב? או שרותי “אמא הסעות”

מי פנוי בארלוזורוב? או שרותי “אמא הסעות”

neta

image from: https://pixabay.com/illustrations/taxi-transportation-uber-ride-3318766

לפני 20 ומשהו שנים פתחתי שרותי “אמא הסעות” בתל אביב. אלו היו ימים בהם לא חלמנו על אובר, ליפט או גט טקסי.. מי בכלל חשב על זה ?! ( איזה פספוס!)

אז הקמתי שרות “אמא הסעות” וכמו כשפותחים חברה חדשה הבוס הוא הנהג. ותמיד במושב האחורי היו לי לפחות שני נוסעים, תמיד!

אז הכל התחיל שנפתח חוג לשמיעה מוסיקלית יצירתית ודפנה חברתי אמא של אסף (חבר מהגן) אמרה לי שזה מאוד חשוב. אז איך חוצים את נהר הירקון בתל אביב, כמובן חוצים את הגשר במכונית.

אז הבן הגדול היה בחוג לשמיעה מוסיקלית שעה שלמה ואני התרוצצתי עם הקטנה בגינת משחקים ליד הבנין. בגשם, בשמש, חייבים לנסוע כי מה יקרה אם לילד לא תהיה שמיעה מוסיקלית יצירתית.

ובכלל כל שם שהיו בו המילים “יצירתית”, “יצירתי”, “יצירתיות”  אני מיד הייתי שם. ו

אז כשהסתיימה לה השעה היצירתית של הגדול ,  הקטנה נכנסה לאותו חוג כי איך לא, ״חייבים שיוויון בין אחים״. ושוב אני מתרוצצת בגשם ובשמש בגינת משחקים על שפת הירקון ״ בזמן איכות״ עם הבן.

וכך נמשכו שרותי “אמא ההסעות” לאזורים שונים בעיר בהתאם לחוגים היצירתיים השונים. בהדר יוסף למשל אני עם הקטנה יושבת באוטו, מטיילת ברחוב וכשכבר אין לה סבלנות לשבת ולטייל אני משכנעת אותה שאולי תואכל עוגיה קטנה ב״קפה גלית״ וכמובן היא אכלה עוגיה קטנה ואני את כל השאר. נשרפו 30 דקות , מה עושים בשאר הזמן? שרותי “אמא ההסעות” ממשיך לעבוד  ואנחנו ממשיכות לטייל בשכונה, מנסות קניה קלילה בסופרמרקט שעולה לי במס שתיקה של סוכריה לילדה . ועוד חוג, ועוד חוג …. וכמובן שרותי ההסעות פועל גם לשם. אבל עכשיו כבר עליתי דרגה וקיבלתי מאישי ליומולדת כובע של נהג כאות הוקרה על פועלי כנהגת מצטיינת.

ואז נסענו לאמריקה לשנתים שנמשכים כבר 16 שנים. ובאמריקה חגיגה , אם הייתי מרוויחה כסף עבור שרותי “אמא ההסעות” שעשיתי ואני עושה בהתאם לזמן שאני בדרכים הייתי צוחקת על אובר בסיבוב.

הvan נהפך לחדר אוכל קיבוצי, חדר שינה לילדים, משחקים או מה לא בעודינו מחכים אני והילדים לילד שבחוג היצירתי. ובאמריקה נוספו חוגי הספורט למיניהם כדורמים, שחיה, טניס, כדורעף ומה לא.  באמריקה כבר קיבלתי העלאה ולאט לאט עברתי למכוניות יוקרה עם חיבור לאינטרנט, gps ומה לא העיקר שאמשיך בשרותי “אמא הסעות”. כי באמריקה כמו באמריקה לא חוצים את נהר הירקון מצד אחד לשני אלא נוסעים שעה או שעה וחצי כל כיוון ואז מחכים שעתים לפחות כי הילדים צריכים וחייבים וזה חשוב להתפתחות האישית, לקבלה לקולג ומה לא.

אני עדין נוהגת אבל לא לעוד הרבה זמן ובקצב הזה נראה שבקרוב ילדי יפתחו שרותי הסעות ויסיעו אותי לחוגים לפיתוח יצירתי של בעיות זכרון.

איך שר שמוליק קראוס :  “איך כשגלגל מסתובב לו”. ואם היום תשאלו אותי במרחק של שנים אם זה היה כל כך חשוב? האם בלי חוגי יצירתיות אי אפשר לגדל ילדים יצירתיים קרוב לוודאי שאענה לא ואצחק על עצמי. ולגבי שרות “אמא הסעות” אענה לכם שגם אם זה קשה ומתיש הרי ניתן להפוך את הנסיעה לזמן איכות ויצירתיות: שיחה עם הילדים, משחקי “אני רואה”,  שמיעה של מוסיקה ביחד , ועוד.

אז אם ימאס לכם מלהזמין אובר או ליפט תזכרו שבימי קדם וגם היום יש עדין ״שרותי אמא הסעות״

Selfi, Like, and Me

Selfi, Like, and Me

neta

דור ה-Y הדור של עידו (28)

הוא וחבריו בוחרים, אפילו נהנים, להמשיך לגור בבית המרווח של הוריהם.

גם אם הם אינם גרים בבית ההורים הרי שהם מנסים לחיות ברווחה ובנוסף, קיים עליהם לחץ חברתי, פייסבוקי, איסטושי להצליח כלכלית ובניגוד לעבר ולהצליח מהר ובגיל צעיר….

עידו (28 ) סיים לימודיו באוניברסיטה ומאז לא מוצא עצמו וקופץ מעבודה לעבודה.

יש לו חלום- להרוויח כסף, מהר והרבה.

ההורים שלו אומרים לו “אתה לא אחראי, ילדותי, לא רציני”.

בעבר בגיל זה חלק גדול כבר נישאו, הולידו ילדים ולא היתה להם ברירה אלא להתאמץ להשתלב בעבודה קבועה, לעשות קרירה.

ומה קורה כיום? דוחים גיל נישואים, דוחים קבלת החלטות לגבי קרירה, דוחים הולדת ילדים (“כשיהיה לי כסף”) או מחליטים לא ללדת ילדים.

אפשרויות הבחירה מבחינת עבודה מגוונות הרבה יותר. לא מעט עובדים מהבית עבודות אונליין שונות, קמים בשעות מאוחרות כי אין מסגרת עבודה מוגדרת. כשעובדים אונליין עם עסקים בינלאומיים הולכים לישון כשאור הבוקר עולה. יצירתיות היא שם המשחק, לא בהכרח מציאת עבודה קבועה ויציבה. ללחץ החברתי להצליח כלכלית בגיל צעיר מתלווה חשש רב מפני כישלון כתוצאה מציפייה להצלחה מידית בסביבה תחרותית, מניכור וריחוק חברתי (תקשורת דיגיטלית).

מצד אחד חוויה של שפע, אפשרויות בחירה ותהליך קבלת החלטות ממושך יותר ומצד שני חרדה, פחדים ואי מוכנות לדחית סיפוקים.

ד”ר מאג ג׳יי, פסיכולוגית קלינית, טוענת בספרה ״The Defining Dacade״

שבחברה המודרנית נוספה בשנות ה-20 לחיינו תקופת המתנה בין התבגרות לבגרות בה צעירים נמנעים מקבלת החלטה על דרך חייהם ודוחים לעשור הבא קבלת החלטה על פרנסה, קרירה, זוגיות והולדת ילדים.  לדבריה, שנות ה-20 בחיינו, הן גיל מכריע שיכתיב את המשך חיינו כבוגרים, לכן זאת תהיה טעות לדחות קבלת החלטות לגיל 30.  צעירים בעשור השני מנהלים חייהם בתנאים של אי וודאות ומקווים כי בעשור השלישי לחייהם עולמם יתבהר והם יוכלו לקבל החלטות יותר מוצלחות.

כך קורה שכיום לעיתים קרובות אנשים בשנות 30 ו-40 לחייהם מתקשים להתקדם ולהתפתח מאחר וקיים  Lack of Vision.

 

 

 

 

איך מתמודדים בשנות ה 20

@ תמונת חיים– דמיין ותתכוון למציאת “תמונת החיים” שאתה רוצה לייצור לעצמך של עיסוק, מיומנויות, מערכות יחסים

@בחירת עבודה-  בחר מקום עבודה ללמוד ולהתפתח מקצועית, בנה יחסים networking ולאו דווקא בהכרח להרוויח הכי הרבה כסף. חשוף את עצמך לאנשים ולאו דווקא ליצירת מערכות יחסים הדוקות עם חברים. בית ספר מלמד לפתור בעיות שניצבות בפניך. בגרות מלמדת להסתגל ולמצוא תשובות בסיטואציות בלתי צפויות. ולכן חשוב ל”צאת מאזור הנוחות”

@התנסות בקשרים רומנטיים– התנסות בקשרים רומנטיים כהכנה לקראת קשר קבוע שיתכן ויתרקם בעתיד.

@מודעות– הכר את עצמך, מה אתה רוצה בחייך ולא יודע איך לעשות ומפחד להכשל. כסף הינו מרכיב חשוב, אמצעי להשגת דברים אבל לא כמטרה.

@ חיים זה לא פייסבוק ואיסטוגרם– פוקוס על עצמך ופחות על להרשים אחרים. אם קשה לך תוריד את אפליקציות מדיה חברתית מהסלולרי שלך.

@ אומץ לבחור גם אם פירושו לוותר על חופש– אנחנו לא רוצים לבחור כי “החנות מלאה בממתקים ואם נבחר בממתק אחד נפסיד את השני” .

@ אומץ לבחור ואומץ להרפות– בחר כיוון גם בידיעה שיתכן וזה לא בהכרח יהיה הכיוון הנכון בעתיד

גיל 30 אינו בהכרח גיל 20 החדש. בשנות העשרים חשוב שנתנסה בתחומים השונים כמו עבודה, קרירה, זוגיות, על מנת שנגיע עם ניסיון ובשלות לשנות השלושים שלנו.

“הסיפור האחר”

“הסיפור האחר”

neta

image from: https://pixabay.com/photos/parrots-exotic-ara-animal-birds-3427188/ 

היום זה כבר “סיפור אחר”.

יציאה לפנסיה מתרחשת כיום בסביבות אותו גיל כבעבר (לעיתים מוקדם יותר) אך כיום זו עוד שלב של שינוי בחיים המצריך בבוא העת מכולנו להיערך לקראתו אישית וזוגית, וזאת על מנת ליהנות ולמצות חוויות טובות וסיפוק בשנים האלה.

לאור השינויים הטכנולוגיים בחיינו אנחנו ממשיכים לחיות שנים רבות יותר לאחר יציאתנו לפנסיה מהעבודה. העלייה בתוחלת החיים, הטכנולגיה המאפשרת בריאות לאורך שנים ארוכות יותר, סגנון חיים הכולל ספורט, תזונה נכונה ומודעות אישית גורם לרובנו לשאוף לחיים טובים באותן עשרות השנים שנוספו. אנו מחפשים משמעות חדשה לחיינו. בוחנים מחדש אמונות, רגשות ובחירות.

יצאתם לפנסיה. סיפור אחר. משימות חיים שהיו משמעותיות בעבר כמו קרירה וגידול ילדים מפנות את מקומן לשאלות הקשורות למשמעות חיים וזהות אישית וזוגית.  כבר אין בוסים על הראש, לא ילדים שצריך להסיע לחוגים, אפשר לקום מתי שרוצים ולא מתי שמוכרחים, לשתות בניחותא את הקפה, לקרוא ספר בחוף הים, לצאת לטייל בעולם, לפגוש חברים, זמנכם פנוי. עבור ערן היום הזה הגיע. הוא קם בבוקר בשמחה ואז שואל את עצמו “אוקיי אז מה אני הולך לעשות היום”? יציאה לפנסיה יוצרת לנו זמן פנוי, אך בהיבט הזוגי גם מציבה אותנו שוב זה מול זה, לרבות קשיים מסוג חדש.

לעיתים במשך השנים החיבור המרכזי של הזוגיות היה סביב ילדים, עבודה ובנית משפחה. כיום  אנחנו בוחנים את עצמנו, האם מדובר על אהבה בזוגיות או נוחות? בוחנים את ההישגים שלנו בחיים ואת המערכת הזוגית שלנו ועולות שאלות בלתי נמנעות האם אני מרוצה מהישגי האישיים עד כה, האם אני רוצה להזדקן ביחד עם אותו בן זוג.

בעבר היה מרחב זמן אישי לשני בני הזוג שהוקדש לשעות בעבודה או בבית בנפרד. פרישה מעבודה ויציאת הילדים מהבית יוצרת מציאות חדשה בה קימות שעות רבות של ביחד ושל קירבה. אם בעבר היתה אפשרות עקב מתחים זוגיים ומריבות לקום בבוקר ולהתנתק פיזית וללכת לעבודה ולהרגע הרי כיום אין לאן לברוח. שהות ביחד שעות רבות יוצרת שטחי חיכוך רבים יותר.  תכונות אופי שבעבר באו פחות לידי ביטוי בולטות בעוצמתן. למשל- היפראקטיביות ורצון בתזוזה ופעילות מתמדת של אחד מבני הזוג בעוד השני פחות אקטיבי ופחות פעיל.

ולמרות שאנו חשים פעמים רבות “עדין צעירים” התקופה הזאת בכל זאת מהדהדת לנו כתקופה השלישית והאחרונה של החיים, סוף עידן הפוריות בתחומים השונים, מה שכמובן מעורר עצב, דאגה וכאב.

(Mark Agronin (2018 מדבר על כך ש ” Old age is the problem and aging is the solution” . זהו שלב בחיים אישיים וזוגיים הטומן בחובו פוטנציאל למשבר וצריך להיערך לקראתו. בהתאם לכך, יעוץ זוגי ממוקד במספר שיחות נועד לעזור לבני הזוג לבחון את מערכת היחסים ביניהם ולהתאים את הזוגיות לסיטואצית החיים החדשה שנוצרה. ביעוץ אנחנו בוחנים כיצד ניתן ללמוד לחיות עם השני תוך כיבוד וכבוד הדדי

דרך ארוכה ואני בנדודי

דרך ארוכה ואני בנדודי

neta

עירית (33), נשואה ואם לבן, נסעה לאחר לימודי האוניברסיטה לארצות הברית ונשארה.

10 שנים.

התחילה לעבוד ב”עגלות” מכרה מיבשי שיער,מוצרי קוסמטקה, סלולרי. לא אהבה את העבודה אבל הרוויחה טוב. חסכה כסף, טיילה עם חברה בארצות הברית. היא הכירה את רון בלוס אנגלס ונישאה.

שני ילדים, בית נחמד בשכונה יפה. לא חסר כלום. רון עובד, משכורת יפה. היא היתה עסוקה בלהקים בית וגידול הילדם. חיים שלווים. מבלה בקניות, הכירה חברות חדשות, צהרים בבתי קפה.

לא מבינה איך זה ומה קורה לה שהיא חוות עצב,  אפילו סימני דכאון ואולי זו פניקה. דפיקות לב מהירות, לא בא לה לצאת מהבית, עצבנית בלי סיבה.

עירית הצטרפה ל״ערוץ החיים הטובים״. אך חשה ״לא שייכת לפה״, “לא מוצאת כיוון״. היא החליטה לחפש עבודה, למדה גרפיקה בישראל וניסתה לחפש עבודה בתחום. אלא שהתחום הפך לדיגיטלי, הבינה שעליה להוציא רישיון מקצועי, ולמצוא עבודה לא יהיה לה קל. אמנם בעלה משתכר יפה אבל היא חשה “בכלוב של זהב” ואינה מוצאת את מקומה.

הגירה (רילוקיישן) מארץ אחת לשנייה היא שלב מעבר בחיים שיש בו לא רק שינוי מקום, אלא מצריך התמודדות נוספת עם השלכות על הזהות העצמית ועל תפקוד מנטאלי והיום-יומי שלנו. כחלק מההתאקלמות בארץ חדשה נוצרים לחצים סביב אובדן השליטה בשפה, אובדן סטטוס אישי ומקצועי, אי-וודאות לגבי העתיד וכו׳. לעירית שאלות סביב זהותה ״מי אני ומה אני רוצה לעשות עם חיי״.

עירית רוצה מאוד לחזור לישראל וסיפרה לי כמה הייתה מאושרת בישראל. “נניח שתחזרי לישראל בעוד חמש שנים”, שאלתי אותה, “מה תציגי ככרטיס הביקור שלך״.

עירית ציינה בפני שגרפיקה ממש לא מענין אותה ולמדה גרפיקה כי ההורים לחצו. היא משתתפת בשיעורי פילאטיס ואפילו חושבת להפוך למדריכת פילאטיס. הפכנו את לימודי הפילאטיס כאתגר עבורה וכיום נמצאת לפני קבלת הסמכה כמדריכת פילאטיס. דרך הלימודים הכירה חברות ומשפחות חדשות שיש להם אותם תחומי עניין.  לימודי הפילאטיס המתמקדים על הגוף איפשרו לה לבטא חלקים אחרים וליצור קשר עם אנשים חדשים על בסיס של אהבה לתחום מסוים, ולאו דווקא על בסיס שפת דיבור משותפת. עירית עדיין חווה אי וודאות לגבי הרצון לחזור לישראל אבל כיום היא חיה את ההווה, את המציאות העכשווית.

חלק מהתהליך הוא כמו שאומר טימון בסרט הנפשה  ״מלך האריות״ לסימבה הגור, בנו של מופאסה, מלך האריות שנרצח: ״אתה חייב למצוא את מקומך״, לקחת תפקיד אקטיבי בתהליך מציאת עצמך גם אם הוא מורכב וכולל בתוכו גם פחדים ומחסומים רגשיים, כמו פחד מפני כישלון, פחד מפני אכזבה של עצמי או בן הזוג.