HAPPY MOTHER’S DAY !

HAPPY MOTHER’S DAY !

neta

I was privileged to sit five rows from Michelle Obama last night in her intimate conversation about her new book, “BECOMING.” Regardless of our political opinions and more likely in spite of my different political opinions, Michelle Obama a brilliant lady, was remarkable and thought-provoking during the entire evening. 

Two hours of incredible discussions of ideas that are not new but conveyed in a warm and wise manner by the former First Lady of the White House. Few for Mother Day:

@ I am a MOM– When asked to describe herself, Michelle Obama doesn’t hesitate to say that she is first and foremost a MOM, before any of her credentials. 

@ The FAMILY of ORIGION and PLACE you BORN– Before becoming a mom, she was Fraser and Marian Robinson’s daughter, growing up at the south side of Chicago. She doesn’t forget and, on the contrary, proud of the past and her family of origin.

@ When MOMs CRY– Being a mom, she is the first to admit to cry more when her favorite babysitter left then when she fought with her husband.

@ Building a WOMEN TRIBE around you– Being a mom is building a network of friends, rather than trying to go through it alone. Keep girlfriends around to have fun or to share experiences with as well as help with each other’s children. 

@ TRUST YOURSELF – Being a mom, you always need to be open to advices from others, including professionals, but at the end of the day you need to trust yourself and believe in your children. 

@ BELIEVE IN YOURSELF AND YOUR KIDS– It is unhealthy to listen to people with negative messages. “There will be people who will not see in you what you know is inside yourself,” she said. That’s especially important for girls, who are often stifled by society’s expectations. Michelle Obama said: “We can make a child soar, or we can crush them with our words.”

@ GOOD ENOUGH”– Being a mom is being a woman that does not always do “the right things” but who is willing to be open and try to be the best version of herself.

@ “CHECKING BOXES”– Life isn’t just about “checking boxes” in your life and career but being present in your life and feel the sense of joy inside you.

                                          Happy Mother’s Day to all the mothers out there!

ביקור מולדת זה כמו יומולדת

ביקור מולדת זה כמו יומולדת

neta

אוטוטו חג פסח. לנסוע לישראל לחופשה זו משאת נפש של רוב הישראלים המתגוררים מחוץ לישראל. ״אין כמו ישראל במיוחד כשאתה חוזר אליה לביקור״ אומרים הגששים.

מתכוננים כל השנה ליום הגדול לנסוע כשהילדים בחופשה מבית הספר, קונים כרטיסי טיסה (יקר מאוד כי תמיד נוסעים ״בעונה״ ולכן מחפשים כל הזמן מבצעים), קונים מתנות (לא יפה לבוא בידים ריקות במיוחד כשאת ״הדודה מאמריקה״) ובעיקר בונים הרים של משאלות, ציפיות וחלומות עד כמה כמו ביומולדת כולם יחגגו ויהיו סביבינו ונרגיש הכי הכי אהובים. נהיה בחיק משפחה אוהבת שרק חיכתה שנגיע כבר, סופסוף לא צריך בייביסיטר וההורים שלי ישמרו על הילדים, נצא עם כל החברים הטובים לבתי קפה, מסעדות (שהרי כמו חברים שעזבתי בישראל אין לי בחו״ל), כל היום נשתה קפה, שוק כרמל, עיר דויד ובכלל ״נרגיש הכי הכי ביומולדת בבית כי הבית שלנו זה בישראל״. 

בפועל , לעיתים קרובות הרבה אכזבות. כן כל משפחה מתרגשת כמו ביומולדת ביום הראשון שהגענו אבל אחר כך כולם עסוקים ועובדים, ההורים שמחים לראות את הנכדים אבל אין להם כל כך זמן לעשות בייביסיטר, החברים מקסימים אבל כולם עובדים ועסוקים ולא תמיד קל להם לצאת בערבים, מסעדות יקרות מאוד, ואנחנו מוצאים את עצמינו עם הילדים 24/7 . נשמע נהדר אבל בחיי היום יום יש לילדים סדר יום קבוע ומסגרות חינוכיות וכל יציאה מהמסגרת מאתגרת אותם…אנחנו נעים ונדים עם הילדים מצפון הארץ לדרומה לפגוש את כולם. מזה כולם?! תמיד יש מישהו שנעלב שלא באנו אליו כי כולם מזמינים לארוחת ערב בבית שלהם, מישהו שנעלב ומרגיש שהוא לא מספיק חשוב כי ראינו אותו רק פעם אחת. אנחנו מוצאים את עצמינו ״עובדים במולדת״ בלרצות  את כולם, בלהקפיד לפגוש את כולם עד כדי כך שהחופשה נהפכת למטלה מעייפת. עוגת היומולדת אכן יפה ומרשימה אבל מתברר שהיא לא כל כך טעימה כפי שהיא נראית מרחוק.  ואנחנו רק רוצים ״הביתה״ למקום החדש שאנחנו גרים בו. ואז על המטוס חזרה….. אנחנו כבר מתגעגעים למסיבת היומולדת נוספת בישראל. 

אז מה עושים?

  1. ראשית מודעת והבנה שזו חופשה אחרת. שחלומות ומשאלות זה נהדר אבל צריך להתכונן לתוכנית אלטרנטיבית. שלהתאכזב זה חלק מהביקור כי ברגע שבחרנו להתרחק מהמולדת זה חלק מהמחיר וצריך ללמוד לחיות עם העובדה ״שלא כולם יאהבו אותנו וזה בסדר״.   
  2. להגדיר באופן הכי ברור מה אנחנו מצפים, מה ראלי ומה לא. קודם כל לעצמינו ואחר כך לאחרים. אני למשל נוהגת לעשות מפגש חברות טובו אותן אני מאוד אוהבת באחד מהבתים יום אחרי שהגעתי. כך אני זוכה לראות את כולן כבר בהתחלה ובהמשך על פי הזמן שעומד לרשותינו.  
  3. הזמן אינו עומד מלכת בישראל. החיים ממשיכים עבור מי שנשאר בישראל כמו שקורה לנו. לכן לא בהכרח נצליח לשמור על קשרים וחברויות עם כל האנשים ״רחוק מהעין הרבה פעמים רחוק מהלב״.
  4. לקבוע מראש מפגשים אבל עם גמישות ואפשרויות שינוי. להשאיר חצאי ימים ללא תיכנון כדי לאפשר לכם ולילדים לנוח פיזית ומנטלית.
  5. נשמע כיף ונהדר לגור אצל ההורים או המשפחה אבל לא תמיד זה כך. אם יש אפשרות כלכלית עדיף לשכור דירה קטנה כך שיהיה לכם ולילדים המקום שלכם ״ the cave”.  לנוח, להרגע, להתעצבן- בקיצור להיות נורמליים. יש היום הרבה אפשרויות של החלפת דירות ושל השכרות לא יקרות. 
  6. אנשים וסיטואציות משתנים ולכן היו פתוחים וקשובים לתחושה תוך כדי הביקור שבעצם לא תמיד ״אין כמו בבית בישראל״ ויתכן שהחוייה של בית ובחירה ברילוקיישן תתחזק דווקא אחרי הביקור בישראל.
  7. יהיו שיבקרו אותכם על כך שאתם לא גרים בישראל ולעומתם אחרים שיקנאו או שירצו לחיות מחוץ לישראל כמוכם. כל אחד יש לו מה להגיד ולייעץ. לכו עם האמת שלכם כי כמו בכל בחירה יש צדדים חיוביים יותר וחיוביים פחות. 

 

והכי חשוב תנסו להנות ולחגוג כי לא כל יום זה יום הולדת !

משהו לא בסדר אצלי?

משהו לא בסדר אצלי?

neta

לעיתים קרובות זה קורה לי. אני עם הפייס קוראת בעיון פוסט וקופצת להערות…. הערות נעות בין “פוסט מצחיק”, מישהי אפילו כתבה ש”אני מחזיקה את הבטן מרוב צחוק”. ואני ?  אני דמעות זולגות מעיני.

מה לא בסדר אצלי ? אני שואלת את עצמי והפעם לאחר קריאת הפוסט של אוריאן המדהימה על מאמן הכושר שלה והביטולים.  חייבת עזרה , יש תרפיסט/ית בקבוצה? 

 

אז הפעם וידוי  למרות שיום כיפורים עבר מזמן ואנחנו כבר בשנה אזרחית חדשה- ״אני מעולם לא ביטלתי אימון!״

לא יודעת איך הצלחתי לכתוב את המשפט ונשארתי בחיים. טוב ביטלתי אבל אולי 5 פעמים ב-12 שנים.

עם מימי המאמנת התאמנתי 3 פעמים בשבוע במשך 8 שנים. אצלה אין ביטולים. מבחינתה ישראל המקום בו גדלתי זה אי בדיוק כמו ג’מייקה משם הגיעה משפחתה.  וכולם בישראל כמו בג’מיקה רצים במהירות ויחפים ( נכון מאוד למעט העובדה של המהירות..).  ואז כשסוף סוף מצאתי סיבה אולטימטיבית לדחית אימון : ״אין לי סידור לילדים״ היא מצאה מיד פתרון והחלה להגיעה בשעה 5:30 בבוקר אלי הביתה ״לא חייבים להתאמן בgym”  אמרה ובזה סגרה כל אפשרות של ביטול. 

אז לא ביטלתי בכלל במשך 8 שנים, מתאמנת 3 פעמים בשבוע. נכון שניסיתי ״למכור״ את הזמן של האימונים שלי לאיש שאיתי, לחברות, אבל אף אחד לא רצה. ״השתגעת איתה אין ביטולים!״ האמת כנראה משהו לא בסדר אצלי שהמשכתי ולא ביטלתי. 

אז נכון שהקטנה שלי למדה לספור אחורה ״10, 9, 8..״ באנגלית ועברית וספרדית בעודה צופה במימי הסופרת ואמא שלה נאנחת. והילדה למדה שיעור מאלף ״עושים ולא מתלוננים” כי כשהעזתי לקטר מיד שמעתי שבצבא האמריקאי ובטוח שגם בישראלי ( נכון?!) מי שמקטר הספירה לאחור מתחילה מחדש. אז למדתי לשתוק וגם הקטנה למדה מאז לבצע ולשתוק. טוב בוא נודה שבזכות חוסר הביטולים והמשמעת הצבאית גם בטטה כמוני התחילה מאז לרוץ ולרוץ מרתונים וירדה במשקל, אבל מזה כבר חשוב ?!  

ואז בגדתי ( טוב צריך קצת שינוי וגיוון בחיים לא?) עם איאן מאמן מהבהמס. כולם ידעו על כך ב gym  ושתקו. התחלתי להתאמן איתו פעם בשבוע ואיתה פעמים בשבוע. איאן גבר מהבהמס מאמן ריצה בקולג התרשם מאוד שהייתי בצבא בחיל הים ביחידה מובחרת מכיון שבנו משרת במרינס וכמובן שבמרינס כמו בצבא ישראלי (שוב, האומנם?) לא מבטלים אימון  וכך מצאתי את עצמי עם איאן ועם אהבתו ל – TRX (מושכות  העינוי).

 

אז מה היה לנו: לא מבטלים, בגידה שבסופה נשארנו מימי ואני חברות קרובות והעיקר ילדה קטנה שלמדה לספור לאחור בעברית, אנגלית וספרדית  וגם למדה ש״קשה באימונים וקל בקרב״. 

 

זהו גילוי נאות: ״אני לא מבטלת וכן יש לי מאמן אישי פרטי״. 

חייבת ודחוף עזרה נפשית! כבר שאלתי ״יש תרפיסט/ית בקהל?״

מרכבות האלים

מרכבות האלים

neta

וכמו תמיד 1 בינואר כולנו ברכנו, איחלנו, הישוונו לשנים קודמות, תיכננו ורצינו.  

כן כולנו רוצים. רוצים באמת. רוצים שהחיים שלנו יהיו יפים יותר. צבועים בצבעים נעימים. רוצים אושר. שמחה. וגם הרבה כסף שיאפשר לדעתנו את השמחה. ואנשי המקצוע מבקשים מאיתנו להתבונן על העבר, ללמוד מטעויות ולתכנן את העתיד: בחרו 3 מטרות לשנה החדשה הם מייעצים לנו וכן, חשוב לרשום אותן. להסתכל עליהן במהלך השנה. לנתח מה עשיתי ומה לא. יפה לא?!

 בפועל, ברוב המקרים זה מחזיק כמה שבועות אולי חודשים. והנה אנחנו בתחילת חודש מרס ואיפה הרשימה? פעמים רבות הרשימה נגנזה. כמעט שכחנו מקיומה וכך חולפים שבועות וחודשים ואנחנו נשבעים לעצמינו:  ״אוטוטו מחר זה יקרה, תחילת שבוע הבא אני עושה..״. והנה אנחנו כבר בפתח עוד שנה חדשה.

 לשאוף, לקוות, לתכנן ולחלום ובגדול זה נהדר ואני הראשונה לקפוץ על העגלה הזו. אבל על מנת שהעגלה תזוז צריך מישהו ומשהו להזיז אותה ופה המלכוד 21 catch הגדול. הרשימות, החלומות והעצות של אנשי המקצוע הכל נהדר אבל איך מוצאים את הסוסים שיזיזו את העגלה העמוסה בחלומות?

פה טמונה הבעיה כי הסוסים בדרך כלל אינם סוסי מרכבות האלים, הנסיך שאנחנו מחכים לו בדרך כלל לא דוהר על סוס לבן שזנבו מתנפנף ברוח. הסוס הוא בדרך כלל אפור או חום, חד גווני, ממש לא זוהר. הסוס הוא הרבה פעמים למעשה פירדה קשת יום שסוחבת בעצלתיים את העגלה.

 וכשאנחנו נפגשים עם המציאות וחווים את הפער בין חלומות למציאות אנחנו קופאים. ״אני לא אוהבת לרוץ, להתאמן בחדר כושר או ללכת״ אומרת לי קליינטית ששמה לה למטרה לעשות ספורט בשנה הקרובה. ״מה קשורה אהבה וספורט?״ אני שואלת. אהבה מקומה במערכת יחסים לא בהכרח במטרות שהצבת לעצמך.

בחנו איזה סוג ספורט אתם מרגישים שכיום יהיה לכם יותר קל לבצע ולהתמיד והתחילו בו. במקום לדבר על אהבה דברו על אתגרים, מה ייתן לכם תחושה נהדרת אחרי. זה יכול להיות קפה עם חברה, או לקבל חיזוקים וסטיקרים בשעון הריצה. קחו בחשבון שכל מטרה שתציבו מערבת עבודה קשה, סיזיפית ולא זוהרת. מדובר על לחיות את החיים ולא לחיות את האינסטוש או פייסבוק.

מדובר על התמדה, עקביות, התמודדות עם עצמך. זה לא קל ואפילו קשה. במקביל להשגים יתכננו גם ירידות במוטיבציה, הפסדים. הכניסו לעצמכם לראש שמדובר על אורח חיים, ריצת מרתון ולא ספרינט ולכן תחוו עליות וירידות. דברו עם עצמכם, היעזרו בחברים, היעזרו בבני משפחה, הקיפו עצמכם באנשים חיוביים עבורכם, אנשים שיתמכו וידחפו אותכם כשקשה לכם ולא אנשים שיירפו את ידיכם, השקיעו משאבים, גם כספיים (כסף זה לעתים קרובות בעיה אך נסו לחלק את המשאבים הכספיים שלכם בהתאם לסדרי עדיפויות) תאמינו שאתם יכולים ומסוגלים גם אם לא תצליחו להיות הראשונים!

 פנו לעזרת אנשי מקצוע, פניה לעזרה זה כוח. עומדת לשרותכם!

“הכי בבית” או ״זר לא יבין זאת״

“הכי בבית” או ״זר לא יבין זאת״

neta

טיסת אל על ישירה מיאמי- תל אביב.

קונה כרטיס יום לפני. במחשב 5 מקומות ישיבה פנויים באמצע. מקום פנוי אחד במעבר. תופסת אותו מיד.  אוהבת חלון אבל זה מה יש.

עולה בנחת למטוס ומתישבת בנחת במקומי. זוכרים אני במעבר ולידי 2 כסאות פנויים. עד כאן שיגרה משעממת. מתבוננת מסביב. שפה עברית שלטת.

מרגע זה מתחילה תופעה שלא פגשתי בשום חברת תעופה אחרת. מתחיל ״משחק הכסאות״. נוסעים זזים ממושב למושב בקצב מסחרר. ״בלאגן שקט״ –   מעבירים תיקים, שמיכות והכל בקצב מסחרר אבל בשקט. ״הערכת מצב״- בשני מושבים לידי מרגע שישבתי עד ההמראה התישבו 4 אנשים שונים ולשאלתי ענו כמובן ״כן זה הכסא שלנו״ ולאחר 5 דקות של שיחות שקטות עם חברים אחרים במטוס קמו וזזו.

2 דקות לפני ההמראה. מתצפתת במושבים מסביבי ״התנחלות״. מישהי מתיישבת במרכז השורה, מניחה תיקים על מושבים משני צדדיה, מכסה עיניים. אחרים שמים רגלים על מושבים פנויים לידם. ״יש״!!! אני כבר חוזה נצחון. כל השורה שלי!

אבל ״אויב אכזר״ בשורה מאחורי. 3 ישראלים יושבים באותה שורה בצפיפות  ומודיעים לי בחיוך שאחד יעבור קרוב לוודאי לכסא לידי לאחר ההמראה.

״no way”  אני אומרת לעצמי ומחייכת אליהם חזרה. משחקת אותה ״ cool”. 

״הערכת מצב ״ נוספת- שומעת שהם גרים כבר הרבה שנים בארצות הברית ולא ביקרו בישראל כמה שנים. ״טוב יש סיכוי ולא רק סיכון״-אני אומרת לעצמי.

המטוס ממריא. מבינה שעוד רגע הם כבר ישאלו אותי אם אפשר לשבת לידי… 

״no way” אני שוב אומרת לעצמי. ״תוכנית הישרדות״ בעיצומה. מניחה חפצי על הכסאות פנויים בשורה לידי.  בשורות לידי ״ההתנחלות״  הפכה כבר לשכיבה על הכסאות. ״איזה רעיון מבריק״ אני חושבת. נשכבת מיד על כל השורה. מתכסה בשמיכות. טוב אחרי שנים של מגורים בארצות הברית ניסיתי להיות גם נחמדה ולא הורדתי את הכסאות למצב של רבע שכיבה על מנת לא לצפף יותר את הנוסעים יבשורה מאחורי.

שומעת את הישראלים הצפופים בשורה מאחור שואלים באדיבות את הדיילת האם יש מקומות פנויים במטוס לעבור לשבת . הדיילת הישראלית עונה באדיבות ״אבדוק ובמידה ויש אודיעה לכם״. זוכרים שהם כבר לא גרים שנים רבות בישראל? שכחו שזו ״שאלת קידבק״ שהתשובה עליה ברורה: לא חטפת לא קיבלת, אין מקומות פנויים! 

אבל עדין יש מצב מלחמה והם זוממים על השורה שלי. ״הערכת מצב״- מחליטה לוותר על ארוחת לילה ונרדמת בשכיבה על כל השורה. אל דאגה,  את  הקלוריות החסרות אשלים עם בורקסים טעימים בישראל. 

אז מה היה לנו? במחשב נותרו כמה מקומות פנויים באמצע , בפועל 50 מקומות פנויים בטיסה, משחק כסאות, מלחמת הישרדות, ישראלים שהפכו לאמריקאים ואני ששילמתי כרטיס תיר וקיבלתי כמעט מחלקת עסקים. וכן הישראלים האמריקאים המשיכו לחייך כל הטיסה , מה שאומר שהתאוריה של טיפול קוגניטיבי בהביוריסטי נכונה: הכל ענין של תפיסה ואמונה.

אין כמו אל על אם אתה יודע איך להתנהג. וכן הקפה באל על הכי טוב שיש עם חלב ״אמיתי״. על ארוחת הבוקר הישראלית כבר לא ויתרתי.

״אל על הכי בבית״  

Welcome to the Holy Land ???✈️