דרך ארוכה ואני בנדודי

דרך ארוכה ואני בנדודי

עירית (33), נשואה ואם לבן, נסעה לאחר לימודי האוניברסיטה לארצות הברית ונשארה.

10 שנים.

התחילה לעבוד ב”עגלות” מכרה מיבשי שיער,מוצרי קוסמטקה, סלולרי. לא אהבה את העבודה אבל הרוויחה טוב. חסכה כסף, טיילה עם חברה בארצות הברית. היא הכירה את רון בלוס אנגלס ונישאה.

שני ילדים, בית נחמד בשכונה יפה. לא חסר כלום. רון עובד, משכורת יפה. היא היתה עסוקה בלהקים בית וגידול הילדם. חיים שלווים. מבלה בקניות, הכירה חברות חדשות, צהרים בבתי קפה.

לא מבינה איך זה ומה קורה לה שהיא חוות עצב,  אפילו סימני דכאון ואולי זו פניקה. דפיקות לב מהירות, לא בא לה לצאת מהבית, עצבנית בלי סיבה.

עירית הצטרפה ל״ערוץ החיים הטובים״. אך חשה ״לא שייכת לפה״, “לא מוצאת כיוון״. היא החליטה לחפש עבודה, למדה גרפיקה בישראל וניסתה לחפש עבודה בתחום. אלא שהתחום הפך לדיגיטלי, הבינה שעליה להוציא רישיון מקצועי, ולמצוא עבודה לא יהיה לה קל. אמנם בעלה משתכר יפה אבל היא חשה “בכלוב של זהב” ואינה מוצאת את מקומה.

הגירה (רילוקיישן) מארץ אחת לשנייה היא שלב מעבר בחיים שיש בו לא רק שינוי מקום, אלא מצריך התמודדות נוספת עם השלכות על הזהות העצמית ועל תפקוד מנטאלי והיום-יומי שלנו. כחלק מההתאקלמות בארץ חדשה נוצרים לחצים סביב אובדן השליטה בשפה, אובדן סטטוס אישי ומקצועי, אי-וודאות לגבי העתיד וכו׳. לעירית שאלות סביב זהותה ״מי אני ומה אני רוצה לעשות עם חיי״.

עירית רוצה מאוד לחזור לישראל וסיפרה לי כמה הייתה מאושרת בישראל. “נניח שתחזרי לישראל בעוד חמש שנים”, שאלתי אותה, “מה תציגי ככרטיס הביקור שלך״.

עירית ציינה בפני שגרפיקה ממש לא מענין אותה ולמדה גרפיקה כי ההורים לחצו. היא משתתפת בשיעורי פילאטיס ואפילו חושבת להפוך למדריכת פילאטיס. הפכנו את לימודי הפילאטיס כאתגר עבורה וכיום נמצאת לפני קבלת הסמכה כמדריכת פילאטיס. דרך הלימודים הכירה חברות ומשפחות חדשות שיש להם אותם תחומי עניין.  לימודי הפילאטיס המתמקדים על הגוף איפשרו לה לבטא חלקים אחרים וליצור קשר עם אנשים חדשים על בסיס של אהבה לתחום מסוים, ולאו דווקא על בסיס שפת דיבור משותפת. עירית עדיין חווה אי וודאות לגבי הרצון לחזור לישראל אבל כיום היא חיה את ההווה, את המציאות העכשווית.

חלק מהתהליך הוא כמו שאומר טימון בסרט הנפשה  ״מלך האריות״ לסימבה הגור, בנו של מופאסה, מלך האריות שנרצח: ״אתה חייב למצוא את מקומך״, לקחת תפקיד אקטיבי בתהליך מציאת עצמך גם אם הוא מורכב וכולל בתוכו גם פחדים ומחסומים רגשיים, כמו פחד מפני כישלון, פחד מפני אכזבה של עצמי או בן הזוג.

משהו לא בסדר אצלי?

משהו לא בסדר אצלי?

לעיתים קרובות זה קורה לי. אני עם הפייס קוראת בעיון פוסט וקופצת להערות…. הערות נעות בין “פוסט מצחיק”, מישהי אפילו כתבה ש”אני מחזיקה את הבטן מרוב צחוק”. ואני ?  אני דמעות זולגות מעיני.

מה לא בסדר אצלי ? אני שואלת את עצמי והפעם לאחר קריאת הפוסט של אוריאן המדהימה על מאמן הכושר שלה והביטולים.  חייבת עזרה , יש תרפיסט/ית בקבוצה? 

 

אז הפעם וידוי  למרות שיום כיפורים עבר מזמן ואנחנו כבר בשנה אזרחית חדשה- ״אני מעולם לא ביטלתי אימון!״

לא יודעת איך הצלחתי לכתוב את המשפט ונשארתי בחיים. טוב ביטלתי אבל אולי 5 פעמים ב-12 שנים.

עם מימי המאמנת התאמנתי 3 פעמים בשבוע במשך 8 שנים. אצלה אין ביטולים. מבחינתה ישראל המקום בו גדלתי זה אי בדיוק כמו ג’מייקה משם הגיעה משפחתה.  וכולם בישראל כמו בג’מיקה רצים במהירות ויחפים ( נכון מאוד למעט העובדה של המהירות..).  ואז כשסוף סוף מצאתי סיבה אולטימטיבית לדחית אימון : ״אין לי סידור לילדים״ היא מצאה מיד פתרון והחלה להגיעה בשעה 5:30 בבוקר אלי הביתה ״לא חייבים להתאמן בgym”  אמרה ובזה סגרה כל אפשרות של ביטול. 

אז לא ביטלתי בכלל במשך 8 שנים, מתאמנת 3 פעמים בשבוע. נכון שניסיתי ״למכור״ את הזמן של האימונים שלי לאיש שאיתי, לחברות, אבל אף אחד לא רצה. ״השתגעת איתה אין ביטולים!״ האמת כנראה משהו לא בסדר אצלי שהמשכתי ולא ביטלתי. 

אז נכון שהקטנה שלי למדה לספור אחורה ״10, 9, 8..״ באנגלית ועברית וספרדית בעודה צופה במימי הסופרת ואמא שלה נאנחת. והילדה למדה שיעור מאלף ״עושים ולא מתלוננים” כי כשהעזתי לקטר מיד שמעתי שבצבא האמריקאי ובטוח שגם בישראלי ( נכון?!) מי שמקטר הספירה לאחור מתחילה מחדש. אז למדתי לשתוק וגם הקטנה למדה מאז לבצע ולשתוק. טוב בוא נודה שבזכות חוסר הביטולים והמשמעת הצבאית גם בטטה כמוני התחילה מאז לרוץ ולרוץ מרתונים וירדה במשקל, אבל מזה כבר חשוב ?!  

ואז בגדתי ( טוב צריך קצת שינוי וגיוון בחיים לא?) עם איאן מאמן מהבהמס. כולם ידעו על כך ב gym  ושתקו. התחלתי להתאמן איתו פעם בשבוע ואיתה פעמים בשבוע. איאן גבר מהבהמס מאמן ריצה בקולג התרשם מאוד שהייתי בצבא בחיל הים ביחידה מובחרת מכיון שבנו משרת במרינס וכמובן שבמרינס כמו בצבא ישראלי (שוב, האומנם?) לא מבטלים אימון  וכך מצאתי את עצמי עם איאן ועם אהבתו ל – TRX (מושכות  העינוי).

 

אז מה היה לנו: לא מבטלים, בגידה שבסופה נשארנו מימי ואני חברות קרובות והעיקר ילדה קטנה שלמדה לספור לאחור בעברית, אנגלית וספרדית  וגם למדה ש״קשה באימונים וקל בקרב״. 

 

זהו גילוי נאות: ״אני לא מבטלת וכן יש לי מאמן אישי פרטי״. 

חייבת ודחוף עזרה נפשית! כבר שאלתי ״יש תרפיסט/ית בקהל?״

מרכבות האלים

מרכבות האלים

וכמו תמיד 1 בינואר כולנו ברכנו, איחלנו, הישוונו לשנים קודמות, תיכננו ורצינו.  

כן כולנו רוצים. רוצים באמת. רוצים שהחיים שלנו יהיו יפים יותר. צבועים בצבעים נעימים. רוצים אושר. שמחה. וגם הרבה כסף שיאפשר לדעתנו את השמחה. ואנשי המקצוע מבקשים מאיתנו להתבונן על העבר, ללמוד מטעויות ולתכנן את העתיד: בחרו 3 מטרות לשנה החדשה הם מייעצים לנו וכן, חשוב לרשום אותן. להסתכל עליהן במהלך השנה. לנתח מה עשיתי ומה לא. יפה לא?!

 בפועל, ברוב המקרים זה מחזיק כמה שבועות אולי חודשים. והנה אנחנו בתחילת חודש מרס ואיפה הרשימה? פעמים רבות הרשימה נגנזה. כמעט שכחנו מקיומה וכך חולפים שבועות וחודשים ואנחנו נשבעים לעצמינו:  ״אוטוטו מחר זה יקרה, תחילת שבוע הבא אני עושה..״. והנה אנחנו כבר בפתח עוד שנה חדשה.

 לשאוף, לקוות, לתכנן ולחלום ובגדול זה נהדר ואני הראשונה לקפוץ על העגלה הזו. אבל על מנת שהעגלה תזוז צריך מישהו ומשהו להזיז אותה ופה המלכוד 21 catch הגדול. הרשימות, החלומות והעצות של אנשי המקצוע הכל נהדר אבל איך מוצאים את הסוסים שיזיזו את העגלה העמוסה בחלומות?

פה טמונה הבעיה כי הסוסים בדרך כלל אינם סוסי מרכבות האלים, הנסיך שאנחנו מחכים לו בדרך כלל לא דוהר על סוס לבן שזנבו מתנפנף ברוח. הסוס הוא בדרך כלל אפור או חום, חד גווני, ממש לא זוהר. הסוס הוא הרבה פעמים למעשה פירדה קשת יום שסוחבת בעצלתיים את העגלה.

 וכשאנחנו נפגשים עם המציאות וחווים את הפער בין חלומות למציאות אנחנו קופאים. ״אני לא אוהבת לרוץ, להתאמן בחדר כושר או ללכת״ אומרת לי קליינטית ששמה לה למטרה לעשות ספורט בשנה הקרובה. ״מה קשורה אהבה וספורט?״ אני שואלת. אהבה מקומה במערכת יחסים לא בהכרח במטרות שהצבת לעצמך.

בחנו איזה סוג ספורט אתם מרגישים שכיום יהיה לכם יותר קל לבצע ולהתמיד והתחילו בו. במקום לדבר על אהבה דברו על אתגרים, מה ייתן לכם תחושה נהדרת אחרי. זה יכול להיות קפה עם חברה, או לקבל חיזוקים וסטיקרים בשעון הריצה. קחו בחשבון שכל מטרה שתציבו מערבת עבודה קשה, סיזיפית ולא זוהרת. מדובר על לחיות את החיים ולא לחיות את האינסטוש או פייסבוק.

מדובר על התמדה, עקביות, התמודדות עם עצמך. זה לא קל ואפילו קשה. במקביל להשגים יתכננו גם ירידות במוטיבציה, הפסדים. הכניסו לעצמכם לראש שמדובר על אורח חיים, ריצת מרתון ולא ספרינט ולכן תחוו עליות וירידות. דברו עם עצמכם, היעזרו בחברים, היעזרו בבני משפחה, הקיפו עצמכם באנשים חיוביים עבורכם, אנשים שיתמכו וידחפו אותכם כשקשה לכם ולא אנשים שיירפו את ידיכם, השקיעו משאבים, גם כספיים (כסף זה לעתים קרובות בעיה אך נסו לחלק את המשאבים הכספיים שלכם בהתאם לסדרי עדיפויות) תאמינו שאתם יכולים ומסוגלים גם אם לא תצליחו להיות הראשונים!

 פנו לעזרת אנשי מקצוע, פניה לעזרה זה כוח. עומדת לשרותכם!

When You “Hit the Wall” and Get Stuck…

When You “Hit the Wall” and Get Stuck…

You try very hard, but you cannot move forward—you cannot move forward!

In 1982, psychologists James Prochaska and Carlo DiClemente developed a useful five stages model describing how people change. According to their model, it is normal for people to require several trips through the five stages to make lasting change. Relapse is viewed as a normal part of the changing process

Sometimes we give up and stop. Sometimes we have so many fears that we do not even try. Sometimes we try, fall, try and them we found ourselves stand in front of a “wall.” We fall down and we stop trying. We simply give up.

And then we open the “excuses bag”: this is not for me, I will wait until my children are grown, I will lose, I don’t have the money, how will this affect my family.

While those in the picture who continue trying many times end up succeeding, sometimes after many times of falling, withdrawal and frustration can make one feel like a failure in many other areas in life.

What can You Do?

Let’s divide the change into stages of difficulty:

  1. The Easy stage: take a deep breath
  2. The Must Do stage: sit with a paper and pen or with your cell phone notes and evaluate the situation: WHY- do I want it? WHAT- is my purpose? WHAT do I need- in order to achieve my goal? WHEN is the best time to do it? WHERE should I do it?
  3. Very Challenging stage: make a decision!
  4. Critical stage: can you do it alone or do you need partners or social support?
  5. The Drama-Action stage: sometime it shines, sometimes it pours; but you must keep going and never give up
  6. The Reward stage: Earn a new life

I cannot promise you what is not in my control but I can share with you from my personal and professional experience that if you have a goal that you really want to achieve and you start the above-mentioned process, you will be more successful in life.

When you succeed, it is a feeling of pure happiness and joy, and self-confidence.

It is hard to describe in words how you may feel when you climb over the “wall” in your life.

When you have more and more of those experiences, your self-esteem will increase. Believe in yourself and enjoy the life you created.

If you are in one of those intersections facing the “wall,” try to get professional help. I am here to help you analyze, plan, explore, and help you to achieve your goal.

Contact me at 786-877-0919

כשאני מכה בקיר

כשאני מכה בקיר

כשאתם רוצים לעשות, לחוות, לשנות ואתם כל כך מתאמצים ורוצים וחושבים וגם מנסים ופוגשים קיר, מה קורה לכם?

הפסיכולוגים ג’יימס פרוצ’סקה וקרלו דקלמנטה חקרו במשך שנים אנשים הנמצאים בתהליכי שינוי. שינוי על פי מחקריהם הוא אינו תהליך לינארי אלא תהליך מעגלי מורכב מחולק לשלבי ביניים ומלווה בעליות וירידות. ולכן לעיתים אתם מוותרים מיד ולא ממשיכים. ולכן לעיתים אתם כל כך מפחדים וחוששים שאפילו לא מנסים ולכן לעיתים אתם מנסים, נופלים, מנסים, פוגשים שוב את הקיר, נופלים ואז מפסיקים לנסות, פשוט מוותרים.

ואז אתם אומרים לעצמיכם שבעצם זה לא חשוב, שבעצם זה שטויות ופותחים את שק התירוצים המלא כרימון בתירוצים כמו “זה לא בשבילי”, “הגזמתי בדרישות שלי ואין סיכוי שאצליח” , “נחכה שהילדים יגדלו” , “כשיהיה לי מספיק כסף אנסה שוב” , “זה יפגע במשפחה”, “מי צריך את זה בכלל” ואתם יכולים למלא את השק בעוד ועוד תירוצים.

ורגע, כול התרוצים נכונים וכולם אמיתיים אבל מה קורה אז? … בעוד אלו שעברו את הקיר חוגגים, אתם חוששים, נעמדים, נסוגים והכי קשה, צוברים חוויות של תסכול, חוויות שאתם לא יכולים ולא מסוגלים המשפיעות על תחומי חיים אחרים שלכם.

מה אפשר לעשות? בואו נחלק לשלבי ביניים בהתאם לדרגת קושי –

  1. מה הכי קל? – לנשום עמוק עמוק
  2. מה ממש חייבים? – לשבת עם ניר ועט או סלולרי ואגודל ולעשות הערכה אמיתית:
  •       של למה– מה אני בעצם רוצה
  •       של מה– מה מטרה שלי, לאיפה אני רוצה להגיע
  •       של מה אני צריך לשם כך (ויתורים, פשרות , כלים וכו)
  •       ומתי– מתי הזמן המתאים לעשות זאת.
  1. מה מאתגר מאוד?– כמובן לקבל את החלטה
  2. אבל מה בכל אופן קריטי ?– האם אתם יכולים לעשות לבד או זקוקים לעזרה.
  3. הכי הכי דרמטי – ביצוע. לפעמים יש זריחות, לפעמים יש שקיעות ולפעמים עננים מעיבים ונראה לנו שאין סיכוי שנצליח, לפעמים צריך פסק זמן למלא את המצברים, אבל הכי חשוב זה להמשיך ולא לותר.
  4. ואז…כשמצליחים– מקבלים חיים חדשים

לא יכולה להבטיח לכם את מה שאינו בשליטתי אבל יכולה לספר לכם מניסיון מקצועי ובעיקר אישי שאם אתם מאוד רוצים ומוכנים להתחיל בתהליך יהיו יותר פעמים שיצליח לכם מאשר פעמים שלא יצליח. וכשאם מצליחים, זה אושר צרוף, חוויה שאין לה תחליף של תחושת הישג, הגשמה עצמית, ביטחון שאתם יכולים ומסוגלים

קשה לתאר במילים את הרגע הזה שבו אתה מצליח לטפס ולעבור את הקיר לצד השני.

וככל שיש לכם יותר חוויות כאלה וגם אם לא תמיד זה מצליח אז הדימוי העצמי שלכם עולה, הביטחון בעצמכם עולה ואתם מאושרים ממשמעות החיים שאתם יצרתם לעצמכם.

 

אז למה אתם מחכים?

ומשפט אחרון- אם אתם נמצאים באחת הסיטואציות האלו מול הקיר, אתם מתלבטים, מבקשים יד מקצועית שתעזור לכם לנתח, לכוון ולעשות ביחד,  אשמח לעזור לכם להגשים את החלום. התקשרו 786-877-0919